אריק גלנסקי: דעות, בעיקר על טכנולוגיה

יש לי זיכרון לא רע.

אני מצהיר זאת למרות שאתמול שכחתי איפה החניתי את האוטו (רק פעם שניה שזה קורה לי, ביומיים האחרונים) ולמרות שלוקח לי 2-3 מפגשים עם אדם עד שאני זוכר את שמו, אני זוכר את מספרי הטלפון של מספר חד ספרתי של אנשים, אני מחזיק רשימת מטלות ושם תזכורות על כל דבר אפשרי כי אחרת אני אסתובב בלי רישיון רכב, טסט או תחתונים כי גם אותם אשכח לקנות.

אתם יודעים מה, תנו לי לנסח את זה מחדש: יש לי זיכרון סביר מינוס אבל זה מספיק כרגע בשביל להסתדר.

הטכנולוגיה כיום מאפשרת לי לזכור הרבה פחות ועדיין להיות מסוגל לתפקד ברמה גבוהה למדי. יש לזה הרבה עזרים שונים, ביניהם למשל הרשמקול שבו השתמשו לאורך כל ההיסטוריה אך ורק בלשים בסרטי פילם נואר. אבל אין ספק שהכלי האחד העיקרי והחשוב ביותר שעוזר לנו “לזכור” דברים הוא האינטרנט.

האינטרנט כמובן מאפשר לנו לזכור את הדברים הפרטיים שלנו. הטלפונים שלי, ימי ההולדת של החברים, הפגישות שלי, ההודעות ביני לבין חברי ובין שותפי העסקיים, התמונות שלי ולעיתים אפילו המחשבות שלי כולם נמצאים באינטרנט, פזורים להם בין מספר מקומות שאת כולם ביחד ניתן לכנות בשם הכל כך טרנדי אתמול ומתחיל להיות פאסה היום: “הענן”.

בסופו של דבר הענן, בשימוש זה, מחליף עבורי מספר כלים שבהם בחרתי להשתמש או לא להשתמש בעבר כמו פנקס כתובות, לוח שנה של ימי הולדת או יומן. זה נחמד, זה נוח, זה נגיש אבל זאת לא המהפכה שעליה אני רוצה לדבר כרגע.

הצד השני של הזיכרון האינטרנטי הוא הרבה יותר גדול ומסואב והוא מתייחס לזיכרון הגלובלי.

עד היום, וכנראה שלנצח, אני זוכר את החופשה שלי בגיל 16 באילת. בסוויטה שנראתה מפוארת דאז, בג’קוזי דחוס, ישבתי עם כמה מחברי הטובים ביותר (תודה לאל, רק חלקם היו בנים ועוד יותר חשוב, חלקם עדיין חברי הטובים ביותר כיום) ודיברנו על סרטים. מיד נזכרתי בסרט שראיתי רק שבוע קודם לכן שנקרא “מה קרה בגטקה”? עם השחקן הזה…נו, ההוא ששיחק ב”מציאות נושכת”…

הסיוט הזה נמשך בערך שעה עד שהתקשרתי לחבר וביקשתי ממנו שיעזור לי למצוא איך קוראים לאית’ן הוק.

היום זה בטח לא היה קורה. אני יודע את זה כי מותקנת לי בפלאפון אפליקציה של IMDB שזוכרת בשבילי כל שחקן ששיחק אי פעם באיזשהו סרט נידח במדינה נידחת, כמו ישראל למשל. אני מודה שכבר השתמשתי בה מספר פעמים בוויכוחים שונים ובעזרתה אני באמת זוכר טוב. אני זוכר דברים בוויקיפדיה, זוכר ציטוטים מוויקיציטוט, אבל בעיקר אני זוכר כמעט הכל מגוגל. הזיכרון שלי ושל גוגל ביחד הוא פשוט  מדהים.

אנחנו זוכרים הכל מהפרטים הגדולים והמאורעות ההיסטוריים ועד ציטוטים מדויקים מעיתונים איזוטריים לגמרי. אנחנו זוכרים כל דבר שניתן להקליד במקלדת, אנחנו זוכרים טקסט. האבסורד הנפלא היוצר מצב שבו אתה יכול בקלות למצוא פירוט מלא לגבי הזן הנדיר ביותר של תמנון אבל לא מסוגל לקחת תמונה פשוטה של כלב ולדעת שזהו כלב. חזק כל כך במימד אחד וחלש כל כך במימד אחר.

כמובן שהמצב הזה משתנה כיום. תודות ל-search by image , goggles ובטח עוד כמה תוכנות ואתרים, אנחנו, כלומר גוגל ואני, מצליחים לראשונה לזכור תמונות. אנחנו עדיין לא רגילים לזה, זה כמו שריר חדש, צריך לעשות קצת מתיחות ולהתאמן. אנחנו רואים תמונה והאינסטינקט הוא להאמין, כמו שפעם חשבנו על טקסט. בעבר, כשמישהו היה כותב טקסט היינו מתייחסים אליו כעובדה. היום אנחנו עושים קופי-פייסט ובודקים מה גוגל מספר לנו עלך הטקסט הזה. כבר אי אפשר לצאת רומנטי או משכיל ע”י גניבת ציטוטים לסטאטוס בפייסבוק. ומתישהו זה יקרה לנו גם עם תמונות. אנחנו נראה תמונה של ילד ולפני שנעביר את המייל לכמה מאות מחברינו הטובים היותר נריץ חיפוש בגוגל ונראה האם הוא באמת ילד חטוף או האם היא באמת שגרירה.

הטכנולוגיה כבר כאן, מה שמפגר מאחור זה דווקא המנטליות שלנו שעדיין מאמינה שכשמדובר בתמונה אפשר לסמוך רק על הדבר הזה שנמצא לנו בין 2 האוזניים. כשנפנים את השינוי, אנחנו כנראה נגלה שלאינטרנט יש זיכרון, הוא ארוך יותר מכל מה שדמיינו, ואנחנו הולכים לשלם על זה ביוקר!